לא תוכל לשנות את תמונת חייך עד שתשנה את הדרך שבה אתה רואה את העולם" יוני דרור"
ב – 1989 עשיתי את דרכי חזרה לקוסקו, פרו, משהות ארוכה בהרי האנדים. משהו השתבש במסע, ולא ידעתי להגדירו באופן מדויק. זו הייתה הפעם הרביעית שנשדדתי! והשוד האחרון היה שונה מכל יתר האירועים. השודדים לא היו חבורות של צעירים, נשים מחופשות לצ`ולות (האיכרות של פרו) בערים הגדולות או שוטר שרצה להגדיל את משכורתו משוד תיירים. הפעם הייתה זו חבורה מאורגנת של ארבעה שודדים שהתנפלו עליי ועל אנה (שותפתי למסע). אלמלא תושייה של הרגע האחרון, איני יודע איך הדברים היו מסתיימים.
הדרך הארוכה על גבי המשאית המיטלטלת אפשרה לי לשחזר את התמונות במוחי ולערוך חשבון נפש. ידעתי בתוך תוכי שאם בסביבתי וכלפיי התרחשה אלימות כמעט מדי שבוע בחצי השנה האחרונה, הרי שמשהו בדרך ההתנהלות שלי אינו נכון ויש דבר מה שאני לא רואה. החלטתי להפסיק ולהאשים גורמים חיצוניים כמו נסיבות גאופוליטיות וסטטיסטיקות על מספר התיירים שנשדד; החלטתי לקבל אחריות, לברר מה חלקי בהתרחשות, לנסות ולהבין אם יש באפשרותי להשפיע על המציאות ולשנותה.
אני לא יודע מה גרם לי לחשוב כך, אך חשבתי כרגיל בתמונות. לכל תקופת זמן שחשבתי עליה, שאלתי את עצמי מהי התמונה שמייצגת אותה. התחלתי לשחזר את תמונות המסע מהרגע שהגעתי לדרום אמריקה.
התמונה הראשונה ששִחזרתי: לימה, פרו. עמדתי ראשון מול דלתות הענק של המטוס, חד, דרוך ומוכן לכל צרה, על גבִּי מטען של 44 ק"ג, חדר ניתוח מאולתר, כולל מזרקים עם חומר אלחוש, סכין מצ'טה וציוד להישרדות. נסעתי בהרגשה שיצאתי למסע הישרדות, לא לטיול. הגעתי לדרום אמריקה עם תמונה השתולה במוחי שהקשתה עליי לראות את המציאות כפי שהיא. בכל מי שפגשתי ראיתי סכנה לחיי.
התמונה השנייה: תל אביב, ישראל. כחודש לפני נסיעתי נפגשתי עם יוסי גינסברג שהתפרסם בסיפורו מעורר ההשראה "החזרה מטואיצ'י" (כיום הוא מרצה בין-לאומי מבוקש), כדי ללמוד ממנו ולקבל טיפים לקראת המסע שלי. בסוף הפגישה הוא ביקש שאמצא עבורו חבר – לואיס חתס – שהקשר אתו נותק. המשימה הייתה לא פשוטה. הימים היו טרום עידן התקשורת הפתוחה, ואי אפשר היה לחפש אנשים בפייסבוק. הבטחתי שאמצא את לואיס האבוד, ונפרדנו לשלום.
הייתי אז בתחילת שנות העשרים שלי וחיפשתי משמעות וכיוון בחיי. פגישה זו סיפקה לי את הסיבות למסעי. 1. מטרה ברורה, למצוא את לואיס. 2. ערך ומשמעות, עזרה במציאת נעדר. מה שלא ידעתי אז הוא שמרגע שאתה קובע מטרה, המוח האנושי בוחר תמונה שתגדיר עבורו את אותה מטרה. ואכן רצוי שתבחר תמונה עם ערך ורגש, כזו שתזכיר לך מדוע יצאת לדרך.
לא ידעתי אז מה שאני יודע היום (כשאין לך תמונה משלך אתה שואב אותה ממקורות אחרים), בעקבות כתיבת הספר. התמונה שבחרתי בחוסר מודעות הייתה תמונה שהשפיעה עליי בשנות לימודיי בתיכון – תמונה מהספר "החזרה מטואיצ'י" שבה נראה יוסי ביום שבו ניצל. גופו רזה ושדוף ובגדיו קרועים ואכולי טרמיטים.
– יוסי גינסברג כפי שנראה כשמצאו אותו המחלצים.
צילום : קווין גייל
הייתי צעיר מדי מכדי להבין את מורכבותם של החיים, ושלא במודע בחרתי תמונה של אדם שיכול היה לג'ונגלים ושרד בהם למרות כל התלאות. התמונה הזו, שהייתה נטועה עמוק בתוכי, שימשה מקור להתרחשויות בהמשך. היא הייתה כמו פנס בלילה, כמו מגדלור עבור ספינה בים סוער. התמונה הכתיבה את הקצב שבו נעתי אל המקומות שהגעתי ונתנה לי כוח להחליט החלטות, שלעתים היו לא רציונליות. לא אגזים אם אספר שלתמונה הזו יש חלק בכתיבתי כעת. ושלא תבינו לא נכון – מעולם לא אבדתי אי-שם במעמקי הג'ונגלים של דרום אמריקה. בכל צרה שנתקלתי היה ברור לי שאשרוד.
הייתה לי תמונה אחת בראש – למצוא את לואיס. תמונת המטרה בראשי הייתה כמו מסך עשן ביחס למציאות, ראיתי רק את התמונה שבראשי ולא את מה שעומד בפניי. לא ידעתי אז מה שידוע כיום – כשיש לך תמונה מסוימת לגבי המציאות אתה תמצא את כל הצידוקים לאשר את המציאות הזו.
דלת המטוס נפתחה, ובמקום ג'ונגלים, נחשי ענק, הפיכות ומהומות, נגלו לעיניי אינדיאנים מקומיים נמוכי קומה ופניהם מודאגות מעט. גם כשאחד מהם עזר לי לפרוק את תיקי הענק לא נתתי למציאות להשפיע על מה שרציתי לראות, חשדתי שהוא זומם דבר-מה נגדי. ראיתי סכנה בכל אדם ובכל פינה. נכנסתי למונית מקומית ובה ישב נהג נמוך ובאדיבות שאל "לאן?" אמרתי לו "למלון". הוא שאל "איזה?" ולא הייתה לי תשובה. הנהג הבין מיד שיש לו עסק עם "גרינגו" (זר) שלא יודע היכן הוא נמצא (שכן אני, בתודעה, לא הגעתי למקום, אלא לחוויה דמיונית המצויה ראשי). לפתע הכתה בי ההכרה – הרגע הגעתי ללימה, אני יודע רק שתי מילים בספרדית ויש לי רעיון כללי להגיע איכשהו לעיר קוסקו. אפילו מפה לא הייתה לי. נהג המונית יכול היה להסיע אותי לכל מקום ולנצל את בורותי. למזלי הטוב חששותיי התבדו והוא לקח אותי ישירות למלון "קריסטל", יצא מהמונית והסביר לאישה האדיבה בקבלה על אודותיי. הוא החזיר לי עודף מדויק ונפרד ממני בנימוס.
פניי היו מועדות לקוסקו. בדרכי חלפתי על פני נופים עוצרי נשימה, אך לא ראיתי דבר. הייתה לי משימה – למצוא את לואיס. כעבור שבועיים הגעתי לקוסקו בפעם הראשונה. כששאלתי בעלי מסעדות קטנות על לואיס הפנו אותי למבנה קטן וישן באחת הסמטאות של קוסקו. שַׁכֵן שהתעניין במעשיי אמר לי שלואיס מדריך טיולים וכי הוא יצא למסע ארוך במיוחד, והוא אינו יודע לאן. מאחר ולא ידעתי היכן לחפש את לואיס החלטתי להמשיך בדרך ולחזור לקוסקו בעתיד.
מקוסקו נסעתי עם קבוצת צעירים מאירופה ומקנדה שפגשתי בפאב מקומי. לאחר חודש נפרדתי מהם ושוב הייתי לבד בדרכים, אני והתמונה שבראשי מחפשים את הסכנות ומוכנים לכל משימת הישרדות. המאורעות שקרו לי בדרך אולי יסופרו במקום אחר, אך בחצי שנה עד שהגעתי לקוסקו בפעם השנייה, הספקתי להיות מעורב באירועים לא נעימים ובאלימות שהופנתה כלפיי. ארבע פעמים נשדדתי, פעם אחת ישבתי בכלא של לה-פז למשך כמה ימים משום שלא הסכמתי לשלם שוחד לשומרים. מצאתי את עצמי לא פעם רץ ברחובות עם המון אדם, וחיילים ושוטרים דולקים אחרינו, נשמעו יריות וריח של גז מדמיע היתמר באוויר. הטיול שלי הפך למסע הישרדות והגנה עצמית.
ההתפקחות ושינוי תמונת המטרה
"משאית חשבון הנפש" הגיעה לתחנה בקוסקו לאחר נסיעה של ימים אחדים, והבנתי משהו שלא ידעתי קודם. כשירדתי מהמשאית ראיתי מה שלא ראיתי בחודשים האחרונים. ראיתי את האנשים ואת הסביבה, רציתי להתקרב אליהם, אך חשתי שאני מעורר בהם סקרנות ורתיעה. האנשים בכיכר הביטו על תיקי העצום ועל המצ'טה (סכין גדולה), הקשורה בצדו. כיוון שלא חקרתי ולא למדתי את חוקי האינדיאנים המקומיים – לא ידעתי שהצגה של כלי הנשק שלי בפרהסיה הייתה כאילו קראתי תגר על הקודים התרבותיים שלהם. ייצגתי כוחניות של זר שפלש לטריטוריה שלהם. אי אפשר היה לטעות במבטם שהסגיר מה הם חושבים עליי. כעבור שעה הבטתי מחדרי במלון על הכיכר, ובתוך תוכי הבנתי מה עליי לעשות. הוצאתי מהתיק כמה פריטים חשובים למסעי וארזתי תיק קטן. ירדתי לכיכר, הנחתי את התיק הכבד שלי במרכז והלכתי, מותיר שובל של שקט. המקומיים נדהמו ממעשה הגרינגו שהשאיר את כל ציודו, ציוד שיכול היה לכלכל כמה משפחות בחודש. הבטתי שוב מהחלון של המלון על ההתקהלות סביב התיק שלי וחשתי שהם הבינו מה אני מרגיש. בכיכר לא השארתי רק את הציוד שלי, השארתי גם את התיק שלי שהכיל את העיוורון שלי למציאות, את הדימויים ואת הסטראוטיפים שהגעתי אִתם. השארתי שם את תמונת השורד שהבאתי מהבית.
למחרת בבוקר הלכתי לסמטה שבה פגשתי את השכן של לואיס. המשרד הנעול היה פתוח עתה. בחור חייכן ונעים קידם את פניי. שאלתי אותו אם הוא לואיס, והוא ענה בחיוב, וכשהזכרתי את שמו של יוסי גינסברג הוא הבין מיד במה מדובר, ולאחר שיחה לבבית התיישבנו שנינו וכתבנו ליוסי מכתב משותף. הקלות והפשטות שבהן נעשו הדברים מאותו יום, אפשרו לי לבחור בדרך אחרת. מכאן ואילך המסע שלי נסק לגבהים חדשים.
קל ממשקל הציוד הרב ומהמשא של תמונה לא נכונה בראשי, יצאתי שוב לדרך. הפעם הציוד כלל רק מברשת שיניים, מצלמה, ג'ינס אחד, טי-שרט אחד, מעט כסף, דרכון וראש פתוח למראות, נקי מכל תמונה מקובעת בראשי. החלטתי להכיר ולהבין את המקומיים ולבלות בכפרים שלהם; החלטתי לקלוט מראות, לחוות חוויות וללמוד הרבה על עצמי ועל הסביבה שלי.
אני יכול להצביע על שיאה של אותה השנה באחת מנסיעותיי באזור האמזונס. סיפרתי בדיחות לשותפיי המקומיים לנסיעה על מסעי ביבשת. המשאית נעצרה ואספה מקומי. הוא התיישב והצטרף לשיחה הערה ולבדיחות שאספתי מהדרך. אחד הנוסעים שאל את הנוסע החדש "נו, מה אתה אומר על הגרינגו שלנו?" הוא היה נבוך… משום שלא זיהה את הגרינגו. הוא התקרב אליי ואמר בלחש "תגיד, אתה יכול להצביע על הגרינגו, אני לא מזהה אותו." אמרתי לו "אני הגרינגו." מבטו המופתע העיד על הדרך הארוכה שעשיתי מהרגע שהגעתי לדרום אמריקה כנטע זר ועד לרגע הזה שבו נעשיתי חלק מהנוף.
העננים מתפזרים
המסע הזה לימד אותי שעליי לטפח את הערכים הפנימיים שלי ולהתנהל על פיהם. למדתי להתבונן באופן עצמאי, ללא מתווכים, ובאמצעות ההתבוננות הפנימית הכרתי את עצמי ואת הסביבה. עתה, כשיצאתי שוב לדרך, היו במוחי תמונת המטרה (לאן אני רוצה להגיע) ותמונות של התחנות בדרך. הקפדתי שהן יהיו קשורות תמיד לערכים הפנימיים שלי. אפשרתי לעצמי לראות את המציאות בפשטות, ללא פילטרים וללא תמונות מנטליות שהבאתי מהבית. השיעור הזה כמעט עלה לי בחיי. למדתי לוותר על תמונות רבות בראשי, שלא אני יצרתי, אלא שאבתי ממקום אחר; תמונות ששלטו בתודעה שלי. מרגע שפיניתי תמונות רבות מראשי הרגשתי חופשי ליצור קשרים חדשים ולפתח רעיונות. חשתי שאני יכול להפיק מעצמי את המיטב ולתרום ככל יכולתי לסביבה.
סגירת מעגל
ביוני 2016 נפגשתי שוב עם יוסי גינסברג לאחר 28 שנים. זכינו לסגור מעגל. בדיעבד נדהמתי לגלות כי כפי שאני נסעתי לדרום אמריקה בעקבות ספרו המטלטל "החזרה מטואיצ'י" גם הוא נסע לדרום אמריקה בעקבות השפעתו של ספר – "פרפר" מאת אנרי שרייר.
גילינו שהחוויות שלנו בדרום אמריקה היו משנות חיים. ראינו דברים מקבילים. אחרי המסע המשכנו בנדודינו שנים רבות והם היוו את הבסיס למה שאנחנו עושים היום – מעבירים לאנשים חוויות של העצמה.
בעצם, יסודות הספר הזה נזרעו כבר בדרום אמריקה.
אני למדתי להבין את המשמעות של התמונות שבראשי ולהשתמש בהן להעצמה ולקידום הזולת, ואילו יוסי גינסברג הלך על כל הקוּפה. במארס 2018 יצֵא לאקרנים בהוליווד הסרט "ג'ונגל" ובישראל "החזרה מטואיצ'י" המבוסס על סיפור הישרדותו.
