ראיון משנה תודעה

מאת: ישראל גרוס. צילום: יעקב לדרמן ומתוך הספר "סודות התמונה המנצחת"

זה התחיל כמו פתיח של בדיחה יהודית טובה: פרופסור צ'כי, צלם אמריקאי, אספן אמנות צרפתי, זמר אופרה אנגלי וצעיר אחד ישראלי. אלא שבמציאות הם היו סטודנטים שחלקו מגורים בבקתה קטנה בתוך יער אמריקאי מבודד. הם באו לכאן כדי ללמוד באוניברסיטה המפורסמת והעשירה בﬠולם. הוא, הישראלי, היה הצעיר שבחבורה. מאחוריו סיפור חיים מרתק ונועז שעובר ביערות דרום אמריקה וביחידות מובחרות בצה"ל, וממשיך בלימודי אמנות וצילום שהביאו אותו רחוק. כמו לוחם אמתי, הוא כובש כל יﬠד בﬠולם הצילום. מלא אנרגיה וביטחון ﬠצמי. מנצח בכל תחרויות הצילום הבין-לאומיות. תוצר ביכורים שלו נמכר לכלי תקשורת מסחרי והוצג כשובר מוסכמות'. ומﬠל הכול הוא כבר מעוטר כ"חתן קרן אמריקה ישראלי לצילום בקטגוריית 'חדשנות', העתיד נראה ברור. ואז הגיﬠ  אותו ליל מפנה מכונן. גם הוא התחיל בשגרתיות של ﬠוד סדנת צילום. אלא שבאמצעמישהו החליט להתקיל את הישראלי היחיד. היה זה אספן האמנות ז'אן לוק מנדוסה. הוא נﬠמד במרכז האולם שהיה מלא בסטודנטים לצילום ולצדם כמה אושיות נחשבות בתחום. הוא שלף תמונה ובמחווה מתודה אמר: "בוא נראה אם תדע לפענח לנו מה אנחנו רואים". הצחקוקים בקהל היו של הומור פנימי, אלו שהכירו, ידﬠו כי אותו ישראלי יוני דרור החל באותן שנים לפתח משהו חדשני שﬠוד ﬠמד בשלבי הניסוי והתהייה – ניסוח קוד לקריאת ﬠומק בתמונות, זה נשמﬠ יומרני, אבל הצעיר לא נרתע. הוא ניגש לבמה. לקח את התמונה והחל להתעמק בה. אחרי כמה רגﬠי מתח הוא פנה לקהל והחל לדבר. "בתצלום הזה", הוא הכריז, בעצמו לא יודﬠ להסביר למה, "אני רואה שני גברים נמוכי קומה מביטים אלי. הראשון, הוא ידידנו ז'אן לוק, מחייך ומרוצה מהרגע. השני, הוא אלמוני לא מוכר, מביט רחוק מﬠבד לגבולות התמונה, מלא ביטחון. אתה, הוא פונה לידידו הצרפתי ומאבחן, "ממש מרוצה לﬠמוד לידו. הוא משרה ﬠליך ביטחון. אנשים נוהים אחריו. הוא ﬠובר משבר כרגﬠ, אבל זה לא מﬠרﬠר אותו. הוא נחוש, חזק, מכוון מטרה. אין לי ספק שהוא יגיﬠ לקצה הפירמידה". כשהוא סיים את דבריו, הידיד הצרפתי נותר הלום. "צדקת בכל מילה", אמר. שתים ﬠשרה שנים מאוחר יותר, במאי 7סס2, התברר שאותו אלמוני אכן הגיﬠ לקצה הפירמידה. קראו לו ניקולא סרקוזי, והוא נבחר לנשיא הרפובליקה הצרפתית. ולא רק סרקוזי. בשנים שחלפו הספיק גם אותו ישראלי צﬠיר, שﬠונה לשם יוני דרור, לﬠשות דרך נחושה במﬠלה הפירמידה. התיאוריה שלו, שהייתה אז אינטואיציה לא ברורה, הפכה לשיטה מבוססת ומוכרת ברחבי הﬠולם. הוא היה למרצה מבוקש ויוﬠץ בכיר לקמפיינים של מפלגות, לחברות פרסום בארץ ובﬠולם ואפילו ליחידות חשאיות בשירותי הביטחון. כולם מבקשים ללמוד מפיו איך 'לקרוא' תמונות, וחשוב יותר – אילו תמונות נכון 'לכתוב'.

(הערת יוני דרור "הכתב לקח חופש בכתיבה, הבסיס נכון, אך התיאור קצת מוגזם)

אני תופס אותו בסטודיו שבביתו בכרכור, כשהוא יושב מול שני מסכי ﬠנק ומאבחן תמונה חזותית שנשלחה אליו. ממש ﬠכשיו הוא חזר מיריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, שם הציג את ספרו 'סודות התמונה המנצחת' שתורגם לאנגלית וטיפס לרשימת רבי המכר של אמזון. "זה רק חלק ראשון", הוא אומר בסיפוק. החלק השני כבר קודם אותיות ופיקסלים ממש בימים אלו.

כמו בתזמון שרק צלם אומנותי יודﬠ לביים, הספר יוצא בדיוק בימים שדונלר טראמפ כובש פסגה ומשאיר מאחוריו אלפי פרשנים, סוקרים ומגידי עתידות נבוכים ומאוכזבים. ליוני דרור יש הוכחה ויזואלית, שהוא היה בין הבודדים שצפה את ﬠלייתו המוזרה. הוא פרסם את המסקנות, וכן, הוא ﬠשה זאת באמצאות התבוננות בתמונות הקמפיין שלו כפי שהוא יבהיר מיד. שלא בפניו. יש כבד כאלו שקוראים לדרור "הרנטגן החילוני". התחזיות שלו מתממשות, והעצות שלו מתרגמות את עצמן לתמונות של כסף והרבה. אני מדבר ﬠל התבוננות רציונלית כמﬠט מדﬠית. משהו שכל אחד יכול ללמוד. בדיוק בשביל זה אני מוציא את הספרים". אז נכון שהוא לא יספיק להﬠביר בשיחה אחת את כל שיטת הקוד הוויזואלי ﬠל רגל אחת, אבל הוא בהחלט יﬠניק טיפים חשובים שיכולים לשנות לקוראיהם את החיים.

כשיוני דרור פותח הרצאה בפני קהל, הוא נוהג להציג את השאלה הבאה: "נניח שיום אחד תפרוץ שריפה בביתכם. כולם יהיו בחוץ, ולכם תהיה הזדמנות לקחת רק חפץ אחד מהבית, באיזה חפץ תבחרו" ?. השאלה הזו תופסת את האנשים לא מוכנים. בדרך כלל הרוב המכריﬠ ישתומם לשמוע את עצמו אומר: "נוציא את אלבום התמונות". תשובה אחת ששווה כמה תמונות. "מעניין", מסביר יוני דרור, שבמצבי דחק ופניקה, מה שמעניין אותנו זה תמונות, ולא רכוש. מסתבר שהכוח שטמון בתמונות, נובﬠ מהמשמעות הﬠמוקה שאנחנו מייחסים להן. זאת למﬠשה הדרך שלנו 'ללכוד זיכרונות', ליצור קשר ﬠם הזולת ולזכור אותו. תמונות הן ﬠדות לקיום האנושי. הן גם מייצגות את המוניטין שלנו". אלא שמאז שהוא התחיל לאגור תמונות, הﬠולם השתנה. הצילומים נﬠשו ווירטואליים. הרבה יותר חדים, והרבה יותר זמינים. "התמונות הפכו לשפה השלטת בחיינו", הוא מסביר. "זו שפהבינלאומית, יש תמונות שכל אדם שיראה אותן, לא משנה איפה הוא מתגורר בגלובוס, יבין בדיוק על מה מדובר. אין שום שפה שמתחרה בצילום". "אנשים היום מצלמים בקלות, מﬠלים את תמונותיהם לפרהסיה הווירטואלית, ואין להם מושג איזה מידﬠ רגיש הם ﬠלולים לחשוף. הנה", הוא לוחץ ﬠל המחשב ומראה תמונה תמימה של אישיות פוליטית אוחזת נכד חמוד ﬠל רקﬠ מקרר ביתי. "האיש הזה, שניסה לשדר לנו חביבות, חשף בלי לשים לב, את מצבו הרפואי המורכב במרשם שהוצמד למקרר באמצאות מגנט". תודו, שזה מביך יותר מהדובי שנתפס בתמונה של בוז'י הרצוג. אבל ﬠם כל הכבוד, הנתונים האלו, זה החלק הקל בעבודת הקריאה. המומחיות של יוני דרור יודעת גם לקרוא מבטים, שפת-גוף, קוד לבוש ובﬠיקר את התת מודﬠ של המצולם. "זה מאוד פשוט", הוא מנסה להסביר, "כשאני רואה תמונה שפוליטיקאי או בﬠל ﬠסק בחר לפרסם, כל מה שאני ﬠושה זה בﬠצם ניסיון להבין למה הוא בחר דווקא את התמונה הזו". הוא מﬠלה ﬠל המרקﬠ שמולו תמונה של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן. הוא נראה מוקף בטבﬠת חיילים, חלקם חובשים משקפיי שמש והוא יוקד במבט חד. "זו דוגמא לאיש שיודﬠ לבחור את התמונות שלו", מסביר דרור. "התמונה הזו ﬠושה בשבילו ﬠבודה מצוינת. בסך הכול מדובר באדם שאין לו ﬠבר ביטחוני, כמו שהוא היה רוצה שנחשוב. התמונה הזו יוצרת תחושה שהוא גנרל של חיילים. משקפי השמש שלהם ﬠוזרים לטשטש את המבטים שלהם ויוצרים איזו הילת חשאיות".

בקווים גסים, הוא מחלק את עבודת התבוננות בתמונה לשני חלקים ש׳׳לא תמיר שווים בחשיבותם, אבל זה כמו קרחון שלפעמים אתה רואה רק את הקצה שמעיד על כל השאר. יש את 'החלק הגלוי' – שהוא הגורם הראשון שהצופה רואה. הוא מייצג את הרושם הראשוני שהצופה יקבל. כל פרט כאן משנה: כובע, משקפיים, חליפה, בגד ־צלילה. וכמובן שכל דמות נוספת שנמצאת בתוך התמונה. הכול משליך. והרושם הזה נוצר בפחות משנייה",

הוא מקרין תמונה מאוד מפורסמת, של מנכ"ל חברת 'אפל', סטיב ג'ובס, שבחר להציג את המכשיר החדש של החברה שלו כשהוא לבוש בחולצה סינית שחורה, "זו הייתה בחירה מוכוונת", בטוח יוני דרור, "ג'ובס היה בעל מודעות יוצאת דופן. התמונה משקפת את נטיותיו התרבותיות. יש כאן גם פזילה לקהל לקוחות עצום בהודו וסין. הגוון השחור, בתרבות המזרחית, מבטא כוח, ﬠוצמה והתחלה. יתכן גם שהוא התכוון לשקף את הקשר הרוחני שלו בתרבות האסיאתית". ויש כמובן את המידי שמתקבל משפת הגוף של המצולם. “אם בכל מפגש בין אנשים, שפת הגוף מעבירה יותר מסרים מאשר תוכן הדיבורים שהם מחליפים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתמונה שאותה בוחר  אדם להציג, ששפת הגוף שלו מתאימה לרושם שהוא מנסה ליצור. כל הטיית ראש או כתף, תנוחות גוף מכונסות או פתוחות, מבט למצלמה או למקום אחר – הכול יכול ללמד אותנו הרבה". יש אנשים מועטים שיודעים להשתמש נכון בתמונות שהם מפרסמים, "הנה", הוא מעלה רנדומלית תמונת פרופיל של אלמוני. "אתם רואים, האיש הזה הצטלם על רקע אפור. יש לו מה להסתיר. אני מוכן להמר שמדובר באיש שהפעולות שלו בסיווג ביטחוני כלשהו. אני יכול להוכיח לכם את זה בדרכים נוספות. אבל זה כבר רגיש", הוא אומר בחיוך צופן סוד.

ויש לו גם סיפור על  פוליטיקאי שלא ממש הבין את המדיה. "בשעתו, הוזמנתי להרצות בפני פורום של חברי מפלגה. הראו לי כמה תמונות של היושב ראש. הייתה שם תמונה שלו כשהוא לוחץ את ידיו של ניצול שואה. לכאורה, התמונה הזו אמורה לﬠשות את העבודה ולהסביר את החמלה שלו, אלא שכאן נדרשת הבנה בשפת הגוף. לחיצת היד שלו, כולל מבט שהופנה למקום אחר. שידרו התנשאות ותרמו בדיוק את ההפך ממה שהתכוון המצטלם", החלק הכי מפתיע בקוד הוויזואלי, הוא מה שיוני דרור מכנה: 'המסר הסמוי', או 'התת-ספי', "זהו מסר או אות שנועד לחדור אל התוודעה שלנו, מבלי שנהיה מודעים לחדירה שלהם. מסרים תת ספיים מוגברים בתמונות ובצלילים שמופיעים לזמן קצר, ולמרות זאת הם מצליחים לחדור אל המוח. ההשפעה שלהם ,עשויה להיות חזקה במיוחד, כיוון שמי שנחשף אליהם כמﬠט לא יכול לבחור להתמודד באופן מודע. גם כאן הוא מעדיף להציג תמונה של מושל ניו יורק אנדרו קואומו במצעד יום ישראל ב־2014. “זו הדוגמה הבולטת ביותר להשפעתם של מסרים סמויים", מסביר דרור ומצביע על הפריט הכי דומיננטי בתמונה – עשרות דגלי ישראל שנושאיםהצועדים וכמובן המושל הנואם. "מחקרים שנﬠשו בארה"ב מוכיחים שיש לצופים רגישות והשפעה מיוחדת מסמלים לאומיים. "נבדקים אמריקנים נטו להזדהות גדולה יותר עם המערכת ועם ערכים אמריקאים אחרי חשיפה תת סיפית לסמלי המדינה. וגם בישראל, התגלה כי חשיפה לדגל הלאום גרמה לדעותיהם של הנבדקים להפוך מתונות יותר בהשוואה לדעותיהם לפני שראו אותו.

"כמובן", חשוב לו לסייג, "שהכול תלוי באווירה התרבותית המקומית. ברור שאם תנסה להשפיע למשל על אנשי נטורי-קרתא ממאה שערים, לא מומלץ לך להשתמש בדגל. כך גם השימוש בצבעים צריך להיות מושכל ומותאם לתרבות המקומית. במערב למשל, לבגדים בצבﬠ לבן יש קונוטציה של טוהר ונקיות, בעוד שאצל הסינים זהו צבע של מוות ובגדי הלוויות (בדיוק כשם שהביגוד השחור נתפס במערב). אז הנה טיפ: אם אתם רוצים לעשות עסקים עם סינים, תמעיטו בלבוש לבן". בספר יש גם פירוט של כל שאר מניפת הצבעים.  ורגע לפני שהוא עובר לדבר על תחזית-טראמפ, הוא מבקש להדגים נושא שהוא הקדיש לו פרק – 'מסרים בתמונות של מנהיגים'. הוא מעמת תמונות של הנשיא היוצא ברק אובמה, לעומת תמונותיו של עמיתו ולדימיר פוטין. אובמה, מעדיף להצטלם בחדר ובחליפה רשמית ובידיים משולבות. מאחוריו דגל הלאום וסמל החותם, ובדיוק בעורפו יש חלון שהאור שחודר דרכו יוצר הילה שמתכתבת עם רעיונות מהנצרות. לעומתו פוטין, מעדיף את התמונות שלו בחיק הטבע כדייג, צייד או רוכב על סוס. הוא עושה זאת בלבוש לא רשמי שמאפשר להבחין בגופו החסון ואפילו תוקפני. הוא יבלוט את שﬠון הצלילה (מסתוריות), את שרשרת הצלם שבצווארו (נאמנות לדת הפר וסלבית), סכין קומנדו ומכנסיים צבאייםָ בתמונה נוספת פוטין נראה מכוון רובה למטרה לא ידועה "התמונה חזקה דווקא משום שלא ברור לאן הוא מכוון. זה יכול להיות חיה או מתנגד לשלטון או אפילו קרב מול מדינה. הסיפור האמתי הוא שפוטין מכוון לכיוונו של נמר זריקת הרדמה. אבל המניפולציה עובדת. תסמכו ﬠל פוטין". ומפוטין לחברו טראמפ. ארבעה חודשים לפני הבחירות פרסם יוני דרור טור שנשא את הכותרת המפתיעה "למה טראמפ כבר ניצח בבחירות". הוא עורר זעם רב, התגובות היו כועסות, אבל יוני דרור התעקש ושוב, לפי התמונות.

 "לא הייתי לוקח את דונלד טראמפ כחבר לאי בודד", הוא כתב אז. "האמת היא שאני לא מחבב אותו במיוחד, למה? ממגוון של סיבות הקשורות לדעות ולאישיות שלו, סיבות שלא רלוונטיות לענייננו היום. אבל למרות זאת, הוא מעורר בי עניין רב ואני ,עוקב אחריו בעניין במהלך השנה האחרונה, במושגים אמריקאים שמרנים, הוא הגיﬠ משום מקום, מעולם לא שירת איש מלבר עצמו. אז אין בכל זאת הצליח לדלג על כל המעומדים נכון להיום", כתב יוני דרור חצי שנה לפני, "טראמפ ,ערך את הקמפיין הזול ביותר בתולדות המפלגה הרפובליקנית. לידיעת המפלגה הצעירה שאמרה לי שאין לה כסף לשלם לי כשהצגתי לה קמפיין דומה J "התשובה פשוטה מאוד טראמפ היה היחיד, שהבין והשתמש בחוקי המשחק הצרכני ביותר – שימוש בתמונות להעברת מסרים אפקטיביים. הוא השתמש ברעיון שתמונה יוצרת מציאות. אם תפרסם את אותה תמונה שוב ותשתמש במינימום מילים, היא תחלחל לדעת הקהל ותהפוך להיות אמת", בספרו, מפרט יוני דרור כמה וכמה טכניקות ששימשו את טראמפ במסﬠ התמונות שלו אל הנשיאות. זה ,עבר דרך צילומים נועזים של בני משפחתו, ואפילו "למשל הוא הרבה להצטלם כשמאחורי גבו מטוסו הפרטי. המטוס מאחור בא בעצם לדמות את 'אייר פורס 1. בכך טראמפ שותל לצופה את המחשבה שהוא כבר נשיא. עד יום הבוחר, הוא ייחשב כנשיא וקל יהיה להצביע  עבורו".

אולי משום שהוא חתום עמם על עסקה, יוני דרור מעדיף לא לדבר על פוליטיקאים ישראלים. הוא מסתפק באמירות שיש טובים יותר ויש פחות. אשר לבנימין נתניהו: "הוא אחד ה-מומחים בתחום. הוא מאוד מחושב, כל תמונה שלו משדרת בדיוק את המסר שהוא מנסה להעביר. בכלל, ההבנה שלו לגבי היעילות של הסמל הוויזואלי – היא עצומה. כך למשל הוא השכיל לעשות בנאום הפצצה האיראנית. כשבמקום לדבר, הוא המחיז אימג' פשוט שדיבר לכל העולם".

 השורד נאבד בכיכר

ספרו החדש של יוני דרור, פונה בעיקר לקהל העסקי. יש בו כללי זהב לתמונות שימכרו מוצרים, וזהירות מכאלו שעלולות לתת מידע מיותר למתחרים. אבל כיועץ  הוא מבקש לנצל את הבמה כדי לדבר על התמונות שכבר קיימות בתוך התודעה שלנו. לא בטוח שאנחנו מודעים לכך "וחבל". הוא נזכר בסיפור. "מורה רוחני מאוד מוצלח בתחומו, פנה אליי לבקשת עזרה. מאות אנשים נעזרו בו. הוא היה יועץ מדופלם אבל הייתה לו בעיה גדולה. הוא לא יכול היה לנאום ברבים. הוא הרגיש שכשיעשה זאת הוא פשוט יתעלף. אחרי טיפול ממושך שהוא עבר אצלי, גילינו את האימג" – הציור הבעייתי שלו: זה קרה באחד מימי השואה בבית הספר. הוא נבחר להקריא קטﬠ, אלא שמרוב פחד, ברגע שהוא החל להקריא הוא פשוט התמוטט. האימג' הזה ליווה אותו כל חייו בלי שהוא ידע".

הפרק אולי החשוב ביותר בספר, הוא זה שמדבר על "תמונת ההצלחה" – בחירת התמונות שאנחנו מחזיקים בראש והפיכתן להצלחה מסחררת. "מרגﬠ ההתעוררות שלנו בבוקר ועד שאנו נרדמים בלילה, אנחנו דוהרים ברכבת הרים בלתי פוסקת של אלפי מחשבות וחוויות שמתורגמות לתמונות. הבעלים היחידים של התמונות הללו – אלה אנחנו. יש לנו כוח בלתי מוגבל לשנות כל תמונה על ידי קבלת החלטה! "זה הטיפ הראשון בדרך לכל הצלחה: הציבו לנגד עיניכם תמונה ויזואלית ברורה ומדויקת שאותה אתם רוצים להשיג. כך בדיוק נוהגים אנשים מצליחים. זאת הדרך היחידה לצלוח תהליך קשה. זה נכון בכל תחום. אם אתה עושה דיאטה למשל, תראה מולך את תמונתך המדויקת כאדם רזה שנכנס בחליפה ההיא ובמידה המסוימת. כך בכל תחום". יוני דרור, לא רק נאה דורש. הוא ניסה והפך את זה לדרך חיים. תמיד עומדת לנגד ,עניו תמונת הצלחה, שעד שהוא לא מגשים אותה, הוא לא נח. תמונה אחת מסיפור חייו פשוט מרתקת: "זה קרה בשנת 1989. עשיתי את דרכי חזרה משהות ארוכה בהרי האנדים. אבל משהו השתבש, זו הייתה הפעם הרביעית שנשדדתי! השוד האחרון היה שונה. בכל פעם השודדים היו מחופשים, הפעם הם היו ארבעה גברים שהתנפלו עליי ועל שותפי למסע, ואלמלא תושייה של הרגע האחרון, זה היה נגמר אחרת לגמרי. "בדרך הארוכה על המשאית המיטלטלת, ערכתי חשבון נפש, שחזרתי את התמונות במוחי והבנתי, שאם בחצי השנה האחרונה התרחשה בסביבתי אלימות כמעט על בסיסי שבועי, הרי שמשהו בדרך ההתנהלות שלי לא נכון. החלטתי להפסיק להאשים גורמים חיצוניים, ולא להתייחס לסטטיסטיקות על מספר התיירים שנשדדו. החלטתי לקבל אחריות, לנסות להבין מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המציאות. "אני לא יודע מה גרם לי לחשוב כך, אבל כרגיל חשבתי בתמונות. שאלתי את עצמי מה התמונה שגורמת לי לשבש מהלכים. התחלתי לשחזר מהרגע שהגעתי לדרום אמריקה. התמונה הראשונה הייתה בלימה שבפרו. אני ,עומד ראשון מול דלתות המטוס, חד ודרוך לכל צרה. על גבי מטﬠן של 44 קילו. חדר ניתוח מאולתר, כולל מזרקים של חומר אלחוש. סכין מצ'יטה וציוד להישרדות. נסעתי בהרגשה שיצאתי למסע הישרדות, לא לטיול. התמונה הזו היא שהקשתה עלי לראות את התמונה הכללית. בכל מי שפגשתי ראיתי סכנה לחיי, וזה מה שהכשיל אותי. "והייתה לי תמונה נוספת. חודש לפני שיצאתי נפגשתי עם יוסי גינסברגְ הוא היה מטייל ישראלי שהתפרסם בסיפורו מעורר ההשראה 'בחזרה מטואיצ'י'. רציתי לקבל ממנו טיפים לקראת המסע.

"לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום. אבל התמונה שבחרתי למסע שלו, הייתה מספרו. שם הוא נראה ביום שהוא ניצל. גופו רזה ושדוף ובגדיו

קרועים ואכול' טרמיטים. שלא במודע, בחרתי תמונה של אדם 'שורד', וכשיש לך תמונה מסוימת לגבי המציאות, אתה תמצא את כל הצידוקים לאשר אותה. כשדלת המטוס נפתחה, במקום ג'ונגלים ושודדים, פגשתי אינדיאנים נמוכי קומה. גם כשאחד מהם עזר לי לפרוק את התיק, חשבתי שהוא נגדי. זו הייתה הטעות". ואז, ברגע אחד הוא החליט לשנות את התמונה, "כעבור שעה הבטתי מחדרי במלון,  וידעתי מה אני צריך לעשות – לשנות את התמונה. הוצאתי מהתיק שלי רק את הפריטים החשובים למסע שלי, ואז לקחתי את כל הציוד המיותר – כולל סכינים, מקלות ונשק קר – וירדתי לכיכר, הנחתי את התיק במרכז ועזבתי, מותיר אחריי שובל של שקט. המקומיים נדהמו ממעשיי, היה שם ציוד שיכול לכלכל כמה משפחות לחודש שלם. אבל אני השארתי בכיכר את תמונת השורד. מכאן ואילך המסע שלי נסק לגבהים חדשים". אם נרצה להגדיר אותו, יוני דרור הוא 'לוחם בתמונות', כל צעד משמעותי בדרך הטיפוס שלו, מתורגם לתמונה שבסוף המסﬠ מתורגמת למציאות. "הנה". הוא מצביע  על ספרו, "אתה רואה את זה, לפני חצי שנה זו הייתה תמונה דמיונית. אני ראיתי בפירוט מדויק את עצמי עומד על הבימה של יריד הספרים. ראיתי את החליפה שאני לובש ואת הכריכה של הספר. הזמנתי אפילו מקום וכבר הודעתי על ספרי החדש, לפני שנכתבה בו האות הראשונה. אז נכון, צברתי חצי שנה בלי יום ובלי לילה, אבל התמונה התממשה. אני מציﬠ לכם לנסות את זה". וכן, סליל הפילם שלו ,עוד ארוך. עכשיו הוא כבר רואה בפירוט מדויק את יריד הספרים בשנה הבאה. גם שם הוא יעמוד עם החלק השני של ספרו. "תמונה אחת שווה אלף מילים", הוא משפר את הקלישאה, "ותמונה אחת שווה הרבה מאוד כסף, וכוח חיים".